אחת השאלות הראשונות שספורטאים שואלים את הרופאים ואת הפיזיותרפיסטים שלהם אחרי פציעת ספורט היא: "מתי אחזור לרוץ?" (וגם "מתי אפשר להתחיל את האימונים?" או "מתי אוכל לחזור לשחק?"). התשובה לגרסאות השונות של השאלה הזו מורכבת, וכמו דברים רבים אחרים היא אינה מדע מדויק. במקרים מסוימים ישנן הוראות מדויקות לגבי זמן ההחלמה הנדרש והעלאת קצב הפעילות, אבל בחלק לא מבוטל מהמקרים ההחלטה על כך תלוית מצב ומושפעת ממשתנים רבים. ההגדרה של חזרה לספורט משתנה מתחום אחד לאחר: עבור רוכבת אופניים תחרותית החזרה לשגרה היא לרכוב מדי שבוע בעומס גבוה, בעוד שגבר מבוגר מגדיר זאת כחזרה אטית לפעילות ספורטיבית בעצימות נמוכה ומניעת פציעות נוספות. שחקן בקבוצה תחרותית שיש סביבו מאמן, רופאים ומנהלים יחוש וגם יפגין לחץ גדול יותר לחזור לפעילות, בעוד שהחלטותיה של אצנית שמתאמנת לבדה אינן מושפעות מגורמים אחרים.
בשנת 2016 התקיים בעיר ברן שבשוויץ הכינוס העולמי הראשון של אנשי המקצוע בתחום הפיזיותרפיה בספורט, שבסיומו פורסם בכתב העת Medicine Sports of Journal British נייר עמדה שהתייחס לנושא זה. משתתפי הכינוס הסכימו על כך שישנם שלושה משתנים חשובים שעל פיהם אפשר להחליט מתי אפשר לחזור להתאמן ובאיזה עומס:
- הערכת פרק הזמן שבו מתרחש תהליך הריפוי הטבעי של הרקמה. הרופאים והפיזיותרפיסטים מסתמכים על בדיקה גופנית שבה הם בוחנים גורמים כמו תסמיני הפציעה, למשל אם ישנה נפיחות או שטף דם, יציבות המפרק, דרגת הכאב, חולשת שרירים, ממצאי בדיקות הדמיה (MRI ,רנטגן, אולטרה סאונד וכדומה), גילם של המתאמנים, מינם ועוד. בהתאם לכך הם יכולים להעריך כמה זמן על המטופלים להימנע מפעילות או להוריד את העצימות שלה.
- קביעת רמת העומס המוטל על האזור הפגוע בהתאם לאופי הפעילות הספורטיבית. אנשי המקצוע בוחנים את סוג הספורט שבו עוסקים המטופלים מפני שיש הבדל בין רוכב אופניים שגופו
נמצא במנח ישר ורוב הפעילות נעשית ברגליו לבין שחקן כדורסל שלו נדרשים שינויי כיוון מהירים
וספרינטים. עוד נבחנים תפקידם של השחקנים במגרש (כשמדובר בספורט קבוצתי) ואם מדובר בענף ספורט חובבני או תחרותי. במקרה של ספורט תחרותי, עיתוי הפציעה חשוב מפני שיש הבדל בין פציעה שמתרחשת בתחילת העונה או במהלכה לבין השלבים הקריטיים של העונה כגון תקופת הפלייאוף ב-NBA או לפני משחק חשוב במיוחד. פעמים רבות, ההחלטה מתי לחזור לספורט תהיה תלויה בכך. הערכת העומס המותר מבוססת גם על תוצאות המבדקים הפונקציונליים של השחקן, שהם סוג של מבחנים גופניים שמדמים את הפעולות שהשחקנים מבצעים בסוג הספורט שלהם. למשל, קפיצות ונחיתות על רגל אחת (עלייה לצעד וחצי בכדורסל), קפיצות מצד לצד על רגל אחת (שחקן טניס), או יציאה מהמקום לספרינט (שחקן כדורגל). אפשר היה לחשוב שכוח השריר, סיבולת (יכולתו של הגוף לספוג יותר חמצן בעת פעילות מאומצת) וטווחי תנועה טובים יכולים להשפיע על זמן החזרה לספורט אך זה לא ברור ונדרש מחקר נוסף.
לפני שנועלים את המגלשיים: איך להכין את הגוף ולהימנע מפציעות סקי 2020.01.20 ספורטאי, אימון מנטלי כבר עשית? - הערכת החוסן המנטלי של הספורטאים. מצבם הפסיכולוגי של הספורטאים חשוב ביותר ולכן המומחים צריכים לבדוק כיצד הפציעה משפיעה על השחקנים ועל ביצועיהם. לדוגמה, חשש לנחות על הרגל הפצועה, או אם הם מצליחים להנחית את הכדור בשיא העוצמה ולא חוששים מפגיעה חוזרת בכתף הפגועה.
משתנה נוסף הוא הרכיב החברתי, כלומר עד כמה השחקנים מעוניינים לחזור לפעילות, מה גודלה של המוטיבציה לאחר הפציעה ומה רמת הלחץ המופעל מצד המאמנים, ההורים, כלי התקשורת, החברים וכדומה.
בכנס התייחסו לפציעות השכיחות בעולם הספורט והציגו נתונים סטטיסטיים מעניינים. הפציעות השכיחות ביותר אצל כדורגלנים תחרותיים הן בברך: פגיעה ברצועה הצולבת, פגיעה ברצועה הפנימית (MCL (ופגיעות במניסקוס, שלרוב מופיעות יחד עם פגיעה באחת הרצועות. הכדורגלנים הפצועים הפסיקו את פעילותם למשך 19 ימים בממוצע, ורק אז חזרו למשחק פעיל. פציעה נוספת אצל כדורגלנים היא במפשעה, ובמקרה זה זמן ההחלמה עמד על כארבעה שבועות. הפציעה השכיחה ביותר בריצה מהירה ובספרינטים היא בשריר הירך האחורי, והסיכוי שלה לחזור גבוה. טווח הזמן של החזרה לפעילות ארוך מכיוון שהוא תלוי בחומרת הפציעה: בין 11 ימים ל-50 שבועות. מועד החזרה לפעילות ספורטיבית אחרי פציעות כתף או פגיעות באכילס לא הוגדר מפני שנדרשים מחקרים נוספים.
כל המחקרים שהוצגו בכנס מראים שהחזרה לספורט מושפעת מהמשתנים האובייקטיבים, שאינם תלויים בתהליכים חיצוניים, כגון זמן ריפוי הרקמה הפגועה ותהליכים ביולוגיים שנדרש להם זמן מסוים. המבדקים הפונקציונליים והפסיכולוגיים בודקים אם השחקנים אכן מציגים תפקוד מיטבי של האזור פגוע ואם הם מוכנים לחזרה מבחינה נפשית.
הגורמים הרלוונטיים – רופאים, פיזיותרפיסטים ומאמני כושר – צריכים לבצע אינטגרציה של כל המשתנים האלה ולקבל החלטה מושכלת לטובת השמירה על בריאותם של הספורטאים. זה תקף לא רק לספורט המקצועני, שבו החזרה לתחרויות מבוססת על סיכון מחושב שמשקלל את יכולותיהם של הספורטאים עם הסיכוי לפגיעה חוזרת, אלא גם לספורטאים חובבים שסובלים מפציעות שונות.